מתעופפים באויר - צניחה חופשית

3 בנובמבר 2011:

מתעופפים באוויר

קמנו בבוקר בחניה של מוסך הקראוונים (היינו צריכים לתקן את המדרגה של הקראוון שנשברה בתאונה הקטנה שהייתה לנו) למזג אוויר מדהים – שמים כחולים כחולים עם כמה ענני נוצה.

משפט ידוע אצל הניוזילנדים הוא שביום אחד יש ארבע עונות – קיץ, חורף, סתיו ואביב – שמש עם שמים כחולים, גשם זלעפות, רוח סתיו ושמש אביבית. היום ראינו את זה קורא ממש מול העיניים.

בשבע וחצי כשהילדים עדיין ישנים במיטות , יעקב ומנהל המוסך תיקנו את מדרגת הקראוון, אח"כ העברנו את הילדים ישנים למיטה הגדולה ונסענו לכיוון MOTUEKA (שם בעצם היינו אתמול).

במשך שלושת הימים האחרונים יעקב מדבר מידי כמה שעות עם האתר לצניחה חופשית במוטאקה, אבל בגלל מזג האוויר המשתנה חליפות (גשם ורוח) לא ניתן היה לצנוח.

הבוקר קמנו, כאמור, למזג האוויר חלומי ולכן נסענו לכיוון מוטאקה לצניחה החופשית.

יעקב ומתן התלבשו בחליפות הצניחה, הפגינו ביטחון רב, נפגשו עם מדריכי הצניחה שיהיו צמודים אליהם במהלך הצניחה ו... יצאו לכיוון המטוס הקל. מדובר באתר הצניחות המפורסם הקרוי SKYDIVE ABEL TASMAN .

בתוך המטוס יושבים בצפיפות ועולים לגובה של 13,500 רגל (כארבע וחצי קילומטר). אני והילדים חיכינו להם למטה לראות אותם עוזבים את המטוס.

ראינו נקודות קטנות עפות באוויר ואז אחרי כשתי דקות מצנחים צבעוניים נפתחים. יעקב הוצנח אחרי מתן אך נחת ראשון (יותר כבד  - נופל יותר מהר...) ומיד אחריו מתן.

הם חזרו עם חיוך על הפנים (מתן חזר קצת בהלם) ואמרו שהיה נפלא ומדהים ולא כל כך מפחיד (הכל יחסי בחיים).... ושכדאי לי גם...

בהחלטה של רגע החלטתי גם אני לקפוץ מן המטוס. ברור קצר העלה שיש אפשרות שאעלה על המטוס הקרוב . התלבשתי בחליפת הצניחה, כולל כובע , כפפות וגוגל ולפני שהספקתי לחשוב המדריך שלי כריס היה לידי לתדרוך אחרון.

עולים למטוס הצפוף (יושבים על ריצפת המטוס צפופים כמו סרדינים בקופסא), הנוף מהמטוס יפיפה  - רואים את כל החוף של אבל טזמן עם ההרים המושלגים באופק, הראות מצויינת, המדריך מסביר לי מה רואים בנוף מסביב, המדריך נקשר אל הרתמה שלי הוראות אחרונות, הדלת נפתחת... מוציאים את הרגליים מחוץ למטוס והופ... אנחנו באוויר.

כמה שניות של הרגשת פחד (נפילה חופשית) ואז מתרגלים... הרוח מכה בפנים, הירוק והבתים למטה והעננים עוברים מול העיניים (נפילה חופשית במהירות של 200 קמ"ש לדקה) אין כבר פחד רק רצוי לנשום מהאף, ואז בום המצנח נפתח! הכל נהיה רגוע.

קצת שחרורים כדי שההרגשה תיהיה יותר נוחה, ואנחנו משייטים מעל הנוף המדהים. המדריך עושה לי סיבובים עם המצנח ימינה ושמאלה (ליעקב הוא נתן גם לנהוג), לבקשתי, מסביר מה רואים מסביב, ולמטה אני רואה את יעקב והילדים עומדים על הדשא ומחכים לנחיתה שלי, אני עושה להם שלום (הם כמובן לא יכולים לראות כי אני מאוד גבוהה) וזהו הנחיתה קרובה. מרימים רגלים ונוחתים על הדשא.

מדהים , נפלא, מרגש – כולנו עם מצב רוח מדהים.

החוויות של מתן – לאחר התלבטויות קשות והפצרות נגד מצד אמא בכל זאת הלכתי על זה.

הגענו לאתר הצניחות באבל טזמן ונרשמנו לצניחה מגובה 13,500 רגל (4500 מטר).

הפגישו אותי עם המדריך ג'ייסון והוא החל לרתום אותי ולהביא לי תדרוכים לקראת הקפיצה. לאחר התדרוכים עלינו למטוס הצפוף והוא החל לעלות בגובה-באלף רגל הייתי בטוח שאנחנו ב10,000 אז שאלתי את ג'ייסון והוא הראה לי על היד שלו את השעון שעולה לאט לאט ונכנסתי ללחץ. לאחר טיסה שרק עלתה והעלתה את הלחץ הגענו לגובה המיוחל-13,500 רגל. כשהגענו לשם היינו ארבעה קופצים במטוס ואני הייתי אמור לקפוץ שלישי ואבא היה רביעי.
פתאום ראיתי את השניים הראשונים נעלמים מהמטוס בשניות ונכנסתי עוד יותר ללחץ. ישבתי על קצה המטוס ואז ג'ייסון אמר 3,2,1 ו-שילוב של יופי ופחד מציפים אותך כי מצד אחד אתה יודע שאתה עכשיו 45 שניות ללא מצנח ומצד שני אתה רואה את ניוזילנד הירוקה והיפה.

לאחר 45 שניות ג'ייסון פתח את המצנח והראה לי אפה נמצאת אבל טזמן שבה עשינו מסלול אתמול, הוא גם הראה לי איפה נמצאת נלסון והכי חשוב איפה אנחנו הולכים לנחות.

ב15 שניות האחרונות הרגשתי קצת סחרחורת וכאב אוזניים אבל אז נחתנו והכל היה בסדר. כשנחתתי שכנעתי את אמא לעשות גם ועוד בזמן שהיא עשתה הייתי כ"כ גאה בעצמי שעשיתי את זה ואין ספק שאת החויה הזאת אני אזכור לכל החיים! J

אנחנו נכנסים למכונית כדי להתחיל ליסוע לכיוון החוף המערבי של האי הדרומי, גשם קל החל לרדת שהופך במהרה לגשם זלעפות, השמים מתקדרים ואנחנו מבינים שתפסנו חלון זמן מצויין לצניחה שנסגר כעת.

אנחנו נוסעים לכיוון נהר הבולר, להליכה על גשר החבלים הארוך ביותר .

עשינו עצירה לארוחת צהרים באחת העיירות הקטנות בדרך (עיירות פיצפוניות) לברור באינפורמיישן הקרוב על האטרקציות באיזור, והחלטנו שהלילה שוב נעשה חניה יבשה ונתרחץ כולנו בקראוון.

אורז וחביתות והמשכנו בדרך לנהר הבולר. ככל שהתקרבנו מזג האוויר השתפר ושמש סתווית קידמה את פנינו שהגענו למקום.

כיוון אחד הלכנו על גשר החבלים, האמת זהו גשר החבלים המפחיד ביותר עליו צעדנו (ופה בניוזילנד יש הרבה גשרי חבלים). המקום עצמו הוא קו השבר שנוצר ברעידת האדמה שהייתה פה ב 1029.

עשינו הליכה נעימה של כעשרים דקות במקום ואז החלטנו לחזור במקום על הגשר באומגה מעל הנהר.

ראשונים נרתמו לכיסאות מתן וליהיא וטסו קדימה (ככל שהמשקל כבד יותר הגלישה באומגה מהירה יותר) ואמרו שהיה נחמד ולא מפחיד כלל. אחריהם נרתמו אבא ואראל ואראל מאוד נהנה ואמר שהיא הייתה כייפית ביותר!. אני החלטתי לגלוש כמו סופרמן (עם רתמה מהגב) ולכן רתמו אותי ברתמה מיוחדת והחלק המפחיד היה לקפוץ (להשען) לכיוון הנהר ואז לגלוש (האמת יותר פחדתי ברגע שבו הייתי צריכה לקפוץ קדימה מאשר ביציאה מהמטוס כי ביציאה מהמטוס אין זמן לחשוב והמדריך בעצם דוחף אותך החוצה..) היה כייף!.

נסענו לכיוון העיירה ווסטפורט למקלחות זריזות ליד פארק שעשועים ואז לנקודת דאמפסטיישן – נקודה בה ניתן לרוקן מים אפורים וביוב ולמלא מים. נקודות כאלו מפוזרות על פני האי כולו והנקודה הספיציפית הזו הייתה במגרש חניה של סופרמרקט.

המשכנו לקו המים לחפש מקום חניה ללילה ומצאנו מקום מקסים ממש על קו החוף ליד המגדלור לשקיעה נהדרת.

יעקב ואראל יצאו למסלול לכיוון המגדלור, בדרך הם ראו ציפור קיווי – הציפור ניוזינלדית הנדירה שהיא הסמל של ניוזילנד, צפו בקשת יפיפה וראו את השקיעה מול הנוף.

מתן וליהיא צפו בDVD   של הפסטיבל ואמא הכינה מרק ותפוחי אדמה וחצילים בתנור.

באופן עקרוני כל הקראוונים מגיעים לנקודת חניה / פארק קראוונים לקראת השעה 16:00-17:00 להתארגנות נוחה בפארק, רק משפחת מיכלין לא מצליחה להגיע לפארק הקראוונים לפני השקיעה  19:30 במקרה הטוב ובמקרה הרע אחרי השקיעה ( השקיעה פה ברבע לתשע בערב)... באמת שאנחנו משתדלים אבל הזמן בורח לנו וכבר מגיע הערב מבלי שנרגיש.

קמנו בבוקר ( בתשע) לגשם זלעפות שנפסק כרגע והשמים מראים סימן של סתיו, זה כמובן לא מעיד כלום על המשך היום שיכול להיות שימשי כמו גם גשום מאוד.

נתחיל להתכונן לשבת (חלות, ועוגה שמתן השבת מכין לנו!) ולצאת לצפיה בכלבי הים שיש פה.

שבת שלום לכולם.