16-18/8/13
דלתת המקונג ושבת בסייגון
שבע בבוקר בדלתת המקונג ואנחנו בדרך לשוק הצף הגדול והמקורי של האיזור (לדברי המדריך השוק הצף התיירותי בתאילנד הוא בעצם העתקה של השוק הזה).
החלטנו לנסוע לשוק עוד לפני ארוחת בוקר כדי לראות את השוק בשעותיו העמוסות.
חצי שעה נסיעה בסירה פרטית לשוק.
במילה אחת - אכזבה.
כן, לפעמים לא כל המקומות עולים על הצפיות...
נכון יש סירות עם סחורות ולכל סירה מחובר מוט במבוק ובקצהו קשור בחוט הירק שאותו מוכרים היום, ויש תנועה של מכירה מסירה לסירה וגם קנינו אננס טרי באחד הסירות, אבל המראה היה סתמי... ואולי זה בגלל שאת הסירות האלו ראינו גם אתמול ששטנו בתעלות המקונג בין הכפרים.
משם המשכנו למפעל לעיבוד אורז וקיבלנו הסברים על תהליך ייצור האורז. היה מעניין אם כי מבחינה ויזואלית לא מרתק.
נוסיף להכל את העובדה שהילדים היו רעבים ועצבניים - אראל עבר מבכי לצחוק כל כמה דקות, מתן היה עצבני שהעירו אותו מוקדם ונהם עלינו רב בזמן,וליהיא היתה נהדרת אם כי השוק והמסביב לא ממש עניין אותה.
משם חזרנו למלון לחביתות (במחבת שלנו) וירקות ובאגט ואנחנו בדרכנו חזרה לסייגון.
נסיעה של ארבע שעות חזרה, עצירה לביקור בבתי הקפה על הדרך שבהם ערסלים רבים.
הגענו לסייגון ונסענו ישר לסטארבקס לקפה ושוקו מעולים במחירים של ניו-יורק.
משם המשכנו לארמון הנשיאות של נשיא ויאטנם בזמן השליטה של ארה״ב בסייגון אותו שימרו להפליא.
החדרים יפים והבניין מפואר.
בחצר הבניין נמצאים טנקים של צפון ויאטנם שבעצם הפריצה שלהם את גדרות הארמון סיימה את המלחמה.
חזרנו למלון הדירות היפה, מקלחות והליכה לבית חב״ד להדלקת נרות, תפילה וארוחת שבת.
היה מעט אנשים (כמה חברי קהילה וכמה מטיילים) והיה נחמד מאוד אם כי האוכל היה מאכזב...
למחרת בבוקר התעוררנו מאוחר ושוב תפילה וארוחה בבית חב״ד וחזרה למלון למנוחה.
אחה״צ ירדנו לשבת סביב הבריכה לקראת מוצאי שבת אראל נפל מהנדנדה בגינת המשחקים של המלון.
כל כך פחדנו שיפול מאופנוע או מאופניים ובסוף הוא נפל מנדנדה במלון.
אראל נפל על היד וסירב להזיז אותה...
החלטנו לחכות לראות מה יהיה ובינתיים חגגנו למתן יום הולדת 15.
הזמנו עוגה מראש מבית חב״ד והילדים קנו לו מתנה בארץ והיתה לו הפתעה.
היד המשיכה לכאוב לאראל ולאחר שעה החלטנו לקחת אותו למרפאה שמנהל פה בסייגון רופא ישראלי בשם ד״ר רפי קוט.
בצילום ראו משהו אבל הרופאים פה לא היו בטוחים האם זה שבר או לא, אז יעקב שלח את הצילומים לרופא אורטופד שעובד איתו לחוות דעת.
הרופא הישראלי חזר אלינו כעבור כמה דקות בדעה מוצקה שמדובר בשבר, קטן אבל שבר.
אחרי התייעצות הוחלט על קיבוע נייד שנוכל להוריד לאמבטיה ולבריכה.
אנחנו בדיוק לפני החופש בתאילנד....
המרפאה הייתה צמודה למרכז קניות שלא היה מבייש את פריז. כל-בו מפואר ויקר בהתאם עם רשתות מזון מערביות כמו פיצה האט (מה שלא עוזר לנו כמובן).
מסתבר שגם בויאטנם יש עשירים חדשים והם הקונים במרכזי הקניות הללו.
אראל הרגיש לא טוב אבל נרדם וישן יפה עד הבוקר.
יום ראשון 18/8/13
כדי להספיק לאכול בצהריים במסעדה בבית חב״ד החלטנו להתחיל את היום הזה ממש מוקדם ובשבע כבר להיות מוכנים ליציאה אחרי ארוחת בוקר.
נסענו כשעה ורבע עד למנהרות הקו צ׳י שבהם נלחמו חיילי הויאט קום נגד האמריקאים. הגענו מוקדם עוד לפני נחילי התיירים שגודשים את המקום.
כשמגיעים למקום הזה אפשר להבין בקלות למה לאמריקאים לא היה שום סיכוי מול חיילי הויאט קום.
מלכודות אדם מבהילות ומחילות קטנטנות לא איפשרו להביס אותם.
צעדנו במחילות והילדים דירגו את המקום ככיפי ומעניין.
משם המשכנו חזרה לסייגון לביקור במקדש של דת הקו די שזו דת המורכבת מכל הדתות גם יחד יש בה מוטיבים בודהיסטים, נוצרים, מוסלמים ואפילו לוחות הברית. מקורה של הדת בבודהיזם ההודי כך שהמקדש צבעוני מאוד כמו מקדשים הודים.
ליד מנהרות קו צי נמצא המקדש הגדול שלהם אבל מכיוון שלא רצינו לנסוע עוד שעה לכל כיוון החלטנו לבקר במקדש של הדת הזו הנמצא בלב סייגון.
ליד המקדש חיכו לנו ריקשות לסיבוב בסייגון.
טיול בריקשה הוא מהנה ביותר! נכון שזה קצת בעייתי מבחינת ההרגשה שמישהו מסיע אותך עם אופניים אבל מצד שני נתת לו פרנסה....
השילוב של הריקשה בתוך המוני האופנועים, אוטובוסים, ורכבים בכאוס מוחלט בכביש הוא מדהים!
האופנועים זה כלי התחבורה העיקרי בויאטנם. על אופנוע אפשר לראות משפחות שלמות הכוללות : אבא, אמא ושני ילדים (ע״פ החוק מותר לכל משפחה ללדת שני ילדים בלבד אבל לא כולם מקשיבים לזה). ניתן אפילו לראות תינוקות בני יומם שאמא שלהם מחזיקה אותם בשמיכה על האופנוע מאחור.
על פניו הכל נראה בכאוס ללא חוקים, אבל כנראה שיש חוקים כי לא ראינו תאונות דרכים.
לקראת סוף השהות בויאטנם הצלחנו אפילו לחצות כביש די בקלות (וזו משימה לא פשוטה בהתחלה).
הריקשה לקחה אותנו לסיבוב בסייגון ההיסטורית שבנו הצרפתים: כנסיית הנוטרדם, בית העירייה, מלון רקס, בניין האופרה ובניין הדואר המרשים שתכנן גוסטב אייפל.
מדהים שבלב העיר המכוערת הזו יש מרכז כל כך יפה ואירופאי.
הבעיה בעיר הזו שהיא לא מערבית לגמרי ולא ויאטנמית מסורתית (כמו האנוי) אלא מן משמש כזה, מה שגורם לה להיות עיר מכוערת בעיניי.
בשעה אחת התייצבנו לארוחת שניצל וציפס / המבורגר מעולים בבית חב״ד (הם לא היו מעולים אבל אחרי שבועיים של אורז, זה היה גורמה)
זהו, נפרדים מויאטנם!
ארץ מרתקת , יפה ,שלווה, עם אנשים נחמדים ומאושרים אפילו שאין להם הרבה.
ראינו נופים מדהימים,
חווינו שבטים חדשים,
רכבנו על אופניים,
וגם על באפלו מים,
התוודענו לחיי הכפריים,
שטנו בסירת משוטים שמפעילים אותה ברגליים
וגם בסירות מנוע בגדלים שונים
ראינו צורת חיים שונה מהמוכר לנו מכל הבחינות
ראינו מכולות קטנות בחזית הבתים,
ואפילו בתי קפה ניידים (וגם מסעדות כאלו)
הכינו לנו אוכל ויאטנמי (במגבלות הכשרות כמובן) בכלים שלנו,
ובעיקר אכלנו אורז לבן מאודה וגם אטריות.
רחצנו בחוף מדהים,
וראינו שדות אורז בלי סוף.
קשה לסכם את כל המראות והצבעים למילים...
היה נפלא
ומכאן לחופשה בתאילנד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה