27-28.10.11
הר הגעש הפעיל WHITE ISLAND
ביום השני להגעתנו לאוקלנד, בזמן הסיור במוזיאון אוקלנד , נגשה אלי אישה ששמעה שאני מדברת עברית עם הילדים, ואמרה לי "סוף סוף שומעים פה עברית", התחלנו לשוחח והיא המליצה לי בחום לבקר במקום שקוראים לו white island שזה הר געש פעיל על אי בלב הים. הפעם האחרונה שהר הגעש הזה התפרץ הייתה ב 2007, ויש בו פעילות געשית כל הזמן.
היא אמרה לי שזה מקום לא מוכר לחלוטין, ויש רק חברת טיולים אחת המורשית להגיע לאי בסירה ועוד מספר חברות המורשות לנחות לאי בהליקופטר. הילד שלה שעמד לידה אמר לי שהאי שייך לאבא שלו ואני חייכתי ושאלתי אותו האם יש להם אי פרטי, ואמא שלו השתיקה אותו.
לאחר שבררנו הסתבר שהאישה צדקה לחלוטין ויש אכן רק חברת טיולים אחת שמורשת להגיע לאי והוא אכן אי בבעלות פרטית של משפחת באואר משנת 1936. המשפחה קנתה אותו כי היא רצתה שיהיה לה הר געש ברשותה.
הטיול לאי יקר מאוד ולכן התלבטנו במשך כמה ימים האם לקחת את הטיול הזה או לוותר. כל מי שהיה שם (היו בודדים מן האנשים ששאלנו) אמר שהמקום מרהיב, אבל כאמור לא היו שם הרבה אנשים. בנוסף יום הטיול הזה מוריד לנו יום טיול מהאי הדרומי... אבל החלטנו לקחת את היום הזה להר הגעש.
ביום חמישי בבוקר קמנו בעיירה פקטנה ממנה יוצא השיט לאי והתייצבנו במרינה מוקדם בבוקר. מכיוון שההגעה והעגינה ליד האי לא פשוטה ותלויה במזג האוויר, הידיעה האם הטיול מתקיים מתקבלת בערב שלפני ב 19:00 כדי לוודא את תחזית מזג האוויר לבוקר שלמחרת.
נסענו ביאכטה מפוארת במשך שעה ורבע ובנוף יפיפה, כשברקע ראינו את האי המעשן (הר הגעש), כשהגענו קרוב מאוד לאי ירדנו לסירות גומי איתן הגענו עד לאי.
קיבלנו קסדות ומסכות גז לנשימה קלה על האי היכן שנזקקים ( האי המעשן מוציא הרבה גזים של גופרית, סולפית ויסודות אחרים שקשים לנשימה ישירה)
האי נראה כמו נחיתה על כוכב אחר (מארס או אולי מאדים), האדמה (החמה) היא בצבעים של צהוב, לבן, כתום, ירוק וורוד עם נקודות שונות שמהן יוצא עשן ומים חמים ואנחנו הולכים בין הנקודות האלו. קצת כמו הגהנום אבל יפיפה.
המראות מדהימים! והיופי בהר הגעש הזה הוא שבעצם כל ההר "קבור" מתחת למים וקצה ההר – הלוע הגעשי הוא זה שבעצם נמצא על פני המים (האי) ולכן ההגעה עם הסירה היא ממש לראש הלוע.
אנחנו מתקדמים לקצה הלוע לתצפית על האגם הירוק המבעבע שנוצר בתוך הלוע (אלא בעצם מי גשמים שמתחממים מן הגזים הנפלטים מההר), הנשימה מתחילה להיות קשה , ההר מוציא המון עשן, וכולם משתעלים ושמים את מסכות הגז. לילדים קשה, הם משתעלים ומתקשים לנשום ואני מתרחקת איתם מלוע ההר.
המדריך מרים מהרצפה גושי לבה קרים שמצופים בצבעים שונים (צהוב, ורוד וירוק), ומסביר מעט על האי ומראה לנו את נקדות המדידה שהמדענים הציבו על האי כדי שיוכל לנבות רעידות אדמה עתידיות. על האי יש מצלמה המצלמת את האי מידי חצי שעה כדי להעביר ליבשת את המראות .
אחרי שעה וחצי אנחנו חוזרים לסירות הגומי, הים סוער וההגעה לסירה קשה. היאכטה מתנדנדת ללא הרף, מתן ואראל מרגישים לא טוב. לאחר ההעלאת כל האנשים מהאי על היאכטה, מתחילים לנוע לכיוון היבשת.
אכלנו ארוחת צהרים וקצת נחנו ובשעה שלוש עגנו חזרה בעיר פאקטנה.
היה מדהים!!! גם לנו וגם לילדים.
אפשר ללמוד על הר געש, לראות תמונות, לקרוא בספרים, אפילו להבחן על התופעה – אבל אין כמו לראות את הדברים בעיניים, להרגיש אותם ותוך כדי כך ללמוד על התופעה.
נכון שהילדים מפסידים באופן עקרוני לימודים בבית הספר, אבל מה יכול להשתוות מבחינת לימוד להליכה על הר געש, ביקור בגייזר אמיתי, בריכת בוץ מבעבעת כדי ללמוד על התופעה...
אנחנו מרגישים שכמות הידע שהילדים קיבלו עד כה על חיות (חיות ים למיניהם כולל צפיה בטבע בחיות האלו, תולעים זוהרות ), טבע, גאות ושפל, הרי געש וכל המשתמע מכך, תרבויות אחרות (למדו על תרבות המאורים, ולמדו כמה מילים), ואפילו יהדות ויהודים במקומות אחרים בעולם – עולה על כל לימוד בכיתה בנושא כזה או אחר.
ואם כבר הגענו לנושא הלימודים הפורמליים, הילדים החלו לעשות את החוברות (למחאתם הרבה) אבל האמת היא שאנחנו מאוד מאוד עסוקים... מידי יום יש פעילות ואנחנו לא ממש מוצאים את עצמינו יושבים זמן רב בתוך הקראוון.
אנחנו כבר שלושה שבועות וחצי מטיילים והזמן פשוט רץ. אנחנו מתחילים לחשוב ולהרגיש שחודשיים זה מעט מדי... והאידיאל הוא כמה חודשים טובים.
חשבנו שכשנגיע לניוזילנד הטיול יהיה יותר רגוע מבחינת אטרקציות וזמן, אבל המקום מדהים ואנחנו רוצים "להספיק" כמה שניתן ולגם להשתדל לא לפספס כלום... ולכן בנתיים אנחנו במרוצה (אנחנו מקווים שבאי הדרומי הדברים יזרמו יותר לאט).
פחדנו שלילדים ימאס, והמקומות יתחילו להראות להם (ולנו) אותו הדבר, שנהפוך להיות כהים לנוף המדהים מסביב, אבל בנתיים זה עדיין לא קרה. כל יום יש התרגשות למקום חדש ואחר (ניו זילנד זו מדינה מופלאה כזו שכל מקום שונה ומיוחד מהמקום האחר בו היינו ביום הקודם).
הנסיעות קצת ארוכות ולילדים קצת נמאס (הם היו מעדיפים להתעופף ממקום למקום במקום לנוע ברכב), אין עדיין מריבות ברכב למעט על הדיסק אותו כולם שומעים באותה השעה.
הילדים מתנהגים נפלא, אבל זו לא ממש הפתעה (הם כאלו כשאנחנו נוסעים לטיול), היחיד שמתפנק זהו אראל אבל גם זו לא הפתעה – הוא מתנהג כך גם בבית... ואני מניחה שאנחנו כולנו האשמים שנותנים לו להתפנק ככה. האחים שלו מפנקים אותו בטיול הזה עוד יותר מאיתנו.
אראל התעניין אם למאורים יש מלך ומלכה, מאז הביקור בלונדון הוא תחת ההשפעה החזקה של עניין המלכים והנסיכים (פשוט מזדהה איתם J ) והוא מאוד מעוניין לדעת האם יש גן ילדים של נסיכים או הם מבקרים בגן ילדים רגיל ואז אפשר להיות חבר של נסיך או נסיכה.... J.
את הקראוון הילדים וגם אנחנו מאוד אוהבים, כולם ישנים פה נהדר (עוד יותר טוב מבמוטלים בהם ביקרנו) אבל זה אולי משום שמגיע הערב אנחנו מותשים .
יעקב הוא זה שנוהג פה בקראוון, מתרגל נהיגה על משאית, אני עדיין לא מצאתי את האומץ לנהוג ברכב הזה.
השלווה והשקט טובים לנו, עד כה ונראה שהתקופה עוברת מהר מדי.
הלילה ישנו בכפר נופש שיש בצמוד אליו פארק מים חמים (!), יעקב ומתן הלכו הבוקר לבדוק את מצב הפארק (האם הוא שווה), והקטנים עדיין ישנים (השעה כמעט תשע בבוקר).
היום מתוכננת אטרקציה של נסיעה בסירת ג'ט מהירה , צפיה בסכר של מפלי הוקה, ובילוי בפארק המים פה בפארק.
בנוסף כמובן אפית עוגה וחלות לשבת.
קראנו באינטרנט שהייתה אזעקה ברחובות, אני מקווה שכולם היו רגועים והעניין עבר בקלות ( יש יתרונות לשהיה בניו זינלד, הכל פה רגוע שלו ושקט – התרגלנו והתמכרנו לשלווה הזו).
שבת שלום לכולם.
אוי ניו זילנד המקסימה. הייתי בטיול הגדול שלי אחרי הצבא בניו זילנד והיה מדהים. מתה לחזור לשם אבל הפעם בלי מפות ובלי תכנונים. רק לטייל בטבע הלא ייאמן הזה.
השבמחק